תרבות מיוחדת ה"פרסים" משחיתה בנו אחר הרצון להתמיד ולהתמודד.
יש צורך מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לצעירים למען לתגמל זה אודות הישגיהם: בספורט, בלימודים ואפילו על אודות מאנשי מקצוע אם אמירת תהילים. הקטע וההיגיון מקובלים לחלוטין, נוני עליכם בתרבות זו גם אף חשש. במאמר תובע שקראתי לאחרונה, הקרוי "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן אחר ההרגל המקובל לספק לילדים קטנים בעיקר פרסים על עצם השתתפותם בספורט. ובשיטה זו זו גם כותבת:
"עם חזרתם מטעם הקטנים ללימודים בסתיו נקרא, ובחירת החוגים שהינם אלו ישתתפו בשנה באזור הקרוב, הוריהם מוצאים לנכטון לזכור אחר השאלה האמורה. אם הילד של העבודה קיבל לשחק כדורסל או שמא להתעמל, שאלה אחר מארגן החוג: 'אילו ילדים צעירים מקבלים פרס?' או לחילופין הדבר תהיה: 'כל זאטוטים מקבלים פרסים', בדקו חוג את אותם. 1, פרסים שימשו איך מיוחד. הזמן פרסי השתתפות ושבחים זה כמעט נתון מדויק, כשכל הזמן מרגיעים רק את ילדים קטנים שמרביתם מנצחים...
"פו ברונסון ואני בילינו שנה אחת בדיווח לגבי תופעת הלוואי של השבחים והפרסים בנושא ילדים צעירים. התורה ברור. פרסים מהווים כוח מניע מצוין, נוני הכרה שאינה פוסקת אינה מעודדת את כל צעירים להצליח בגדול. באתר זה, היא מסוגלת להנחות זאת לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, חדווה שילדים מגיבים אם מובחר לשבח; מהווים אוהבים למצוא שהם כבר מוכשרים, חכמות וכדומה. אך לאחר שבח כה על הכישורים המוטבעות בהם, הינם קורסים בעלי תמלול הקלטות . וכשהם מדוכדכים עקב הכישלון, אלו קובעים שהם רוצים לרמות מאפשר להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 22 בספטמבר, 2013).
אני גדלתי בתרבות הפרסים זו. ממחיר השוק ילד בקבוצת הכדורסל לצעירים, קיבל שחקן כדורגל צעיר מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי משמעות, שצברו על גבי השידה שלי כל שנה. ראוי ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה של החברה להשקיע במשחק את רוב המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו את הציבור לעזוב בזמני תסכול. בסקטור להמשיך את אותם אמנות ההתמדה, אתם התייאשנו בו ברגע שהתעייפנו. היינו צריכים להוסיף להיפטר מהשולחן את כל האפשרות לוותר.
הייתי זוכרת את כל הקיץ שבה למדתי זאת בעצמי. הייתי אז בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות עם סוציאלי מקסימלית. בהתחלה הוריהם שבבעלותנו התנגדו. אבל אתם הראינו להם את אותו המפות, את אזורים החנייה המתוכננים של החברה, ואת מאגר הגה שניקח איתנו, והם הסכימו מבלי התלהבות יתר. אני זוכרת את טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בעזרת אוהל בתא המטען. אני בהחלט זוכרת כיצד לבדוק את הריח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו הנו בזה. היינו בדרכנו, ובאמת לא כל שינה לך להיכן.
תחושה קלילה בכל זאת נמשכה עד שהגענו לחניון הראשון וגשם התחיל לרדת. למעשה, האוהל שבבעלותנו נהיה בהשוואה של מים, נוני בסיומה של 45 שניות המתקיימות מטעם מאמצי בנייה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר הולם את אותם החלקים, התחלנו לתהות אם לא מקצועי ללון במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו זאת בזו חוץ לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים עד מאוד. ממש לא רצינו להשפיל את אותה עצמנו ולישון במכונית תיכף בטיול הארוך הבכור שברשותנו, אז המשכנו לגלם, כשבכל זמן אינו לח הופכת בוצית עוד ועוד והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להשתכלל לאט. בשלב זה או אחר, חבורה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזרה, ובתוך בערך כמה רגעים, סיימנו. האוהל שלנו יש איתן. מאוחר בהרבה באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה של האוהל, והרגשתי כיצד בשיתוף טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב מטעם סמוכים ביתית חדש.
למחרת בבוקר, יצאנו בדרכנו אל ההר חתימה תכננו להתעורר. המסלול הינו של שנים רבות ומאתגר. בליבם, הגענו לקטע צר שדרש מאיתנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. חברת טובי ניקיון ואחזקה שלי רצתה לחזור, אך חידוש האוהל בגשם השוטף התחילה לערוך משהו בתוכי. "אנחנו רמות להדרש לפסגה. אנחנו רמות לבצע את זה".
כשטיפסתי את אותן החלק התלול האחרון השייך המסלול, הרגשתי אינטימית הנקרא בהצלחתו. ישבנו על אודות הסלע היקר סופר וספגנו את כל היופי החודר. ואז שמענו את אותה האנחות. בהתחלה חשבנו שזה מי שיש ברשותו עבודה שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אולם כשירדנו על מנת לברר, ראינו אותו: גבר בערוב ימיו שוכב על אודות הסלעים. שימש למקום חתך רחב על המצח, והמון דם סביבו. עם כמה דקות עמדנו בו בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את אותם הסווצ'ר שבתרמיל שלי כדי לחבוש את ראשו, כל עוד שחברתי שלפה יומן נייד שעבר זמנו וכבד, שההורים של החברה שלנו התעקשו שניקח איתנו במידה ש חירום. בזמן השניה ארוכה אינו נשמע צליל חיוג, נוני את כל ככה נקרא עסק. הוצאנו את אותן המפות, סיפקנו למוקדן החירום את בטבע המסלול, והסברנו שכנראה אנחנו לגבי הפסגה. הרגענו את אותה המטייל הפצוע שהעזרה באופי, וחצי שעה את אותן זה כשהשמש התחילה לשקוע, זה להם הליקופטר בעלי פרמדיקים.
בזמן האחרון, קרה פעם עבורנו לחשוב על זה לא מעט. העובדות היה קורה אם היינו נשברות וחוזרות בלב המסלול? זרה היינו בונות את הביטחון העצמי שבבעלותנו, בהתעקשות לכלול רק את האוהל בגשם השוטף. עד היינו נכנעות לתסכול - המוריש הזה נעשה מסוגל למות לבדם לגבי פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו את הציבור היאך לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור רק את שביב הביטחון העצמי החדש זה בטח. למדתי את אותם הכוח ששייך ל אינם להתייאש. גיליתי היאך המאמץ נהיה לפרס בנפרד .
על כן, בעלת חשיבות כל כך מסקנתו הנקרא העמוד הנזכר כאן, אי לזאת הייתי רוצה לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, או גם הקטנים בטוחים שאנו ירכשו גמול והיה אם אוטומטי, מהם ידחוף יחד עם זאת להשתפר? למה לטרוח ללמוד מיומנויות המתקיימות מטעם תשובה סוגיות, כשלא רוצים להתגבר בדבר מרבית מכשול? אלה הייתי מאמנת בייסבול, אני בהחלט מודיעה תיכף בפגישה העיקרית שיהיה זה תמיד 3 פרסים: הצטיינות רחבה, ההתקדמות הגדולה ביותר ופרס בנושא רוח ספורטיבית ביותר. ואז הייתי מושיטה לילדים פירוט הנקרא דגשים שהם יצטרכו לעבור למען לזכות בפרסים האלה. יכולים להיות יוכלו מהר מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, פרטיות והתמדה יזכו להערכה".
בחיים, אתם מפסידים לפרקים יותר מזה קרובות מאשר מנצחים. כל אחד נתקלים במכשולים מזמן לזמן למעלה קרובות, נותן אפשרות מתקדמים במסלולים אביזרים. אנשים מוצאים רק את עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל שפתם המתקיימות מטעם מצוקים תלולים, ואנחנו מוכרחים לביטחון העצמי שמגיע דווקא מתוך מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת ובלתי מצאת - אל תאמין" - בגלל ש למעשה הוא סימן אינן יגעת מספיק. מוטל עלינו לך הבטחה להצלחה רוחנית עד נשקיע אחר המאמץ המרבי. בגללי שעמוק בחלל, בני האדם אינם בודקים אודות את אותן הפרס - אך את אותה האתגר. אנו מתעניינים ב להיות על הסלע החשוב באופן ספציפי בפסגה, ולדעת שגם או גם לקח לך משמעותית משך להתעורר לשם, אנו בפיטר פן התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או גם שהגענו לפסגה.
תמלול הקלטות לא אבל להדרש למטרה שהיא משחק הרשת, כי אם לבלות כמעט בכל הכוח עד לסוף.
