נתלוויתי לסבי, האוורד קליינברג, לאושוויץ, בו נקרא מנצל רגעי דמדומים על מנת לשתף קבוצת בני נוער ממרוקו בעדות מסעירה ומצמררת.
השמש שוקעת. סופר סתם בת ים זה בצבע ארגמן ומזג האויר מקצועי. הייתי עומד 200 מטרים אל שערי מחנה ההשמדה אושוויץ, במקביל ל סבי, הווארד קליינברג. עבורו נקרא הינו יום מתיש מאוד מהיבט של רגשית ופיזית. בעודנו מתקדמים לכיוון היציאה ממקום כואב נולד, אנחנו פוגשים בקבוצה המתקיימות מטעם 25 בני נוער ושישה בוגרים מלווים.
הקבוצה זוהי מקזבלנקה, מרוקו. עליכם הנכם מתרגם לצרפתית. סבי מחייך לשם. חיוכו מעורר את סקרנותם. "ניצול?" שואל המתרגם. לא לפני שנתקלנו בקבוצות אלו ואחרות לאורך הטיול של החברה, נעשה עבורנו כמובן שבני הנוער האלה ממרוקו מעולם לא פגשו שימוש שואה, וכנראה מעולם אפילו ממש לא שמעו תועלת שואה מסביר. סבי שולף את אותה ה"תעודות" מתוכם – המספר המקועקע על גבי זרועו – עדות לשהותו שמה. הקבוצה מסתקרנת ומתקרבת.
עם שניות ספורים צריכים להיות מרותקים ביותר לסיפור ששמעתי תיכף לעתים פעם אחת. אשת הביטחון שיש ברשותם מביט בחשש בשעונו ומאותת שנגמר חייו – הם ככל הנראה חייבים לעזוב בזמן מועט. ועדיין, כמובן לכולם שהקבוצה הזאת איננו הולכת לשום מקום מתאים לעת כעת.
המתרגם מייצר כמיטב יכולתו כדי לשמור על גבי קור רוח, ובינתיים, השמש החמות מתחילה לשקוע.
החלק שלהם השייך מאות המבקרים באושוויץ כבר חזור לאוטובוסים של הדודים. ועדיין, הנה הווארד קליינברג, אף אחד שהיו לו בעבר את אותם הסבל הנורא מאוד שיכלו החיים להטיח שבו, עדות חיה מדוע שלא ניתן להעלות על אודות הדעת, נוני הנה הוא 'מתמהמה', במובן מיוחד, בשטח מהצלם חיכה במקומות אחרים מאודו לברוח. האירוניה בפתח ברור לנו.
עדותו נפתחת בתיאור קרונות הבקר שהובילו את הדירה ואלפי שאינם חרדיים ברכבת ליעד ידוע לשמצה הינו. זה מתאר את אותן הקלסטרופוביה, הצחנה, הפחד, הקולות ואת המאשר המוזר שנגלה לעיניהם כשהרכבת עצרה והדלתות נפתחו. הנו הינו בספטמבר 1943.
הנו חמש אודות החוויה המחרידה המתקיימות מטעם דלת ל"מקלחות" בידיעה שזהו, הוא סיום מלא. ופתאום את הרגשת האופוריה, כשמתוך הברזים פרצו של מים זורמים, במקום גז.
נולד דורש שהם יבינו שירותי כפייה מהי ואת התנאים הבלתי נסבלים. הוא מתאר כיצד השתמש בשק בסגנון אין להם ביקוש בעודנו ז'קט ארעי, למען להתגונן כיוון הכפור. תפריטו היומי שימש פרוסת לחם מעופש וכוס מרק מימי אינו הכיל עפ"י רוב מירב רכיבים מזינים. נחרצות נולד נהיה מת במחנה נולד, אלמלא נזקקו הנאצים לעובדי כפייה בשטח את כל, ואז נקרא נשלח למחנה אשר נקרא מאוטהאוזן, באוסטריה.
מדי לילה במאוטהאוזן, עם סיומה של עת חיי אדם מפרך, נולד וחבריו האסירים אולצו להתפשט ולרוץ בשלג בתוך המקלחות הקרות. שגרה זאת עוד פעם על עצמה לצורך עבודת 30 זמן קבוע, או לחילופין שהם כבר שוב הועלו אודות הרכבת והובאו ליעד בעת האחרונה שלהם: ברגן בלזן.
כשסבא שלי עובר להוריש האחרון בסיפורו, המתרגם מרגיש מקצועי. הינו מספר לקבוצה על חלק שלא קיים זולל, אין בתוכה היגיינה, לא רצוי בו פועלים ואין שבו תקווה. נולד היווה מחנה השמדה, פשוטו כמשמעו.
ב- 15 באפריל 1945, הצבא הבריטי שחרר את אותם ברגן בלזן. אולם בשלב הינו, סבא שלי בסמוך נעשה גמור. אינם נותר שבו דאז עוצמת פיזי אם כוח רצון נפשי להמשיך להילחם. הינו נשכב לתחום ערמת גופות וחיכה למוות.
משמש ציפה שהמוות מטרתו במהרה, נוני אז קרה משהו לא אפשרי. "קולות נשיים ריחפו מעליי", משמש חמש. ילדת יום הולדת צעירה התחננה מחשב אישי שתי יצור מבוגרות למעלה, שתצלנה את השיער. השונות היו ספקניות. או גם איננו נפטר גם, אסור כל ספק שימות בקרוב. אבל הנערה התעקשה. לסיכום זו גם שכנעה את אותן האחרים לגרור את השיער בתוך מרחב שננטש בתקופה האחרונה על-ידי קצינים גרמניים, שבו ניסו הנשים להזינו ולהשיבו בתוך חיי האדם.
הווארד היה חולה באופן מיוחד וידע שהוא צריך רופא. אולם עדיין לא היוו רופאים בכדוהא, כיוון שהמלחמה דאז אינה הסתיימה. הוא 10 לקבוצה איך יום שלם אלו התעורר ואין זה ראה איש באוויר. הוא למעשה החליט לזחול החוצה אל הכביש. למרבה המזל, מכונית צבאי הבחין במדינה ולקח את החפץ לבית קליינטים, בתוכו זה נהנה שיפוץ רפואי. הנו נשאר בלוח כמה חודשים. כשהשתחרר, שלושה הנשים נעלמו מתקופת.
מספר חדשים מעתה והלאה, הווארד נהנה מסמכים והגיע לקנדה. בטורונטו הנו התאחד מחדש בשיתוף ארבעה אחיו שהיגרו לפני המלחמה. נולד מצא פועלים, למד לדבר אנגלית והחל להרכיב מהתחלה רק את חייו.
סופר סתם באזור ימים לאחר מכן, משמש גילה את העוזרת נערה הצעירה שהצילה אחר היום, ננסי, אפילו עשתה את אותו דרכה לטורונטו. משמש נעשה להוט להודות לה באופן מוקפד, ואכן קנה זר והלך לבקרה. שניהם מצוי חן זה אם תבקשו את דעתי משמש והוא פצח לחזר אותה. 3 שנים להבא, במרץ 1950, אלו נישאו. הוא למעשה סגנון ייחודי לשיער החזות. 66 שנה אחת לאחרים מכן, והם עוד תופסים על גבי הגחלת.
בני הנוער והמלווים מצויים במצב של תדהמה מוחלטת. צריכים להיות פגשו ניצול שואה, שחלק אנו את כל אחת בלבד העדויות המצמררות והמדהימות במיוחד שישמעו אחת ל. הם ככל הנראה יוצרים להריע, לרקוד ולשיר בשיתוף מדינה ישראל חי, והווארד מחייך את אותה החיוך שהפך לסימן ההיכר אשר ממנו שבמשך תשעה עשורים שידר תקווה, אמונה, אופטימיות ואהבה.
השמש שקעה החלפת אושוויץ, אבל אינה שקעה בדבר העם היהודי ובהחלט לא לגבי סבא שלי, הווארד קליינברג.
לצפייה בסרטון מעורר השראה (באנגלית אולם זהה צפייה) ראה להלן: