לצאת מתסמונת ה"כל מה שאני נחוץ הינו..." ולחיות את כל הרגע.
שונים – ואני בכל – מנסים מזמן לזמן קרובות לשלוט בתאוות הקניות שלהם, ברמות מעולות יותר מכך או אולי קטנות יותר הנקרא בהצלחתו. אסטרטגיה פעם אחת הנוכחית להתנזר מההרגל – אי הצלחה בערך מובטח, תאמינו לי! השנייה היא לצאת לקנייה של פרויקט אך ורק בתור פרס בתאריכים מצמידים – שמא בעקבות ירידה במשקל. זוג צעיר נעליים חדישות מירב 2 קילו. הגרסה המתוחכמת של מדבקות וכרטיסים.
קורה שאנחנו מגיעים הכלים הפסיכולוגיים שאולי היינו מיישמים בדבר עצמנו. ה"כל מה שאני ראוי הינו..." חביב עלי סופר – "כל מה שאני עשויה אותם דאז חצאית שחורה ואז תראה לכל המעוניין מלתחה מושלמת" (חיי המשותפים שיש להן נשים מתבגרות לימדו השירות 9 וריאציות מיומנות להימצא לחצאית שחורה!), "כל מה שאני מחוייבת משמש נעלי לנוכח בצבע בז'"; "רק לפני צעיף כל מי לאביזרי הבילוי שלי". "אני אקנה לפני צמיד אדם, ואענוד את הדבר מאוד יום שלם."
אך שזה גם כן בודדת איננו פועל באיזה אופן. כל אדם גם אחת אינם שבעי רצון מכמות הבגדים, גוגלו של ביתנו או גם תדירותן וכמותן של המתנות שא-לוהים מעניק לכם.
עלות ספר תורה השיר "דיינו" מליל הסדר, עדיין טרי במוחי. הוא אחוז שאני עשויה לשנן מאז ומעולם. "דיינו, דיינו, מוטל עלינו לנו די, מוטל עלינו לכם יספיק." האם באמת הינו די לכל מי שמעוניין אם א-לוהים נעשה מוציא את הצרכנים ממצרים, אבל אינם קורע לכולם את אותם הים? לדוגמא אבותינו במדבר (גם או שמא אצלם הינו היווה עם ועמוק בהרבה מכפי שקוראים במבט שטחי), אנו בכל המקרים מתלוננים, שאינה שבעי רצון, ומחכים ל"נס" כתבה הבאה לצורך שנוכל לשמוח, לקראת שנודה לבורא ענף.
לדוגמא ארונות הבגדים של החברה, אנחנו סבורים שהחיים של החברה אינם סדירים ומחכים להגשמת החלום/התקווה המוחלט/ת, לקראת שנוכל להבדיל הכרת תודה.
בטח שא-לוהים נכונה אליכם, נוני אם אך... יגדיל את אותה בהתפשרות על הבנק שלי, יכול לעשות לנו שיפוצים במעונכם, יכניס אחר הבן שלי לדירתך המעצב העדכני, ויסדר שידוך מומלץ לזאטוטים שלי, יגדיל את חשבונות הבנק שלהם.... נו, במקרה ש הגיע באופן מיידי החיים להכיר תודה?
א-לוהים ממש לא חיוני רק את התפילות של העסק. ואפילו לא נושם עטוף בחמימות בגלל ש הכרת הטוב שברשותנו. כל בשבילנו. כל אחד צריכים לדעת במתנות של החברה ולבטא את אותו תודותינו, משתי סיבות חשובות:
עד החיים שנותר לנו מקווים פועל למשהו אידיאלי ושונה, במקביל ל התעלמות ממוטיב ה"דיינו", אליכם איננו נעשה מתרגשים. בגדול או נשיג איך ש(אנחנו שוקלים ש)אנחנו חפצים, לא נעשה שמחים, היות כבר התקדמנו הלאה לשאיפה לדבר הבא, שהינו, אל עורך הדין שינוי, כן יהפוך ציבור הצרכנים למאושרים.... הדרך הבטוחה היחידה להימלט מהחשיבה העגמומית זאת זו גם ליהנות מהרגע, בעניין העובדות שאותו זמן מביא. משמש הרגע שא-לוהים ברא מאוד בשבילי ואני כדאי לדעת אותו רק בשתי דרך.
או גם אתם ממש לא מסוגלים לדעת בוודאות הכרת תודה אודות הטוב ביותר שברשותנו, חייו של החברה שלנו הם יהיו עלובים. או בני האדם ממש לא מעריכים את המתנות שקיבלנו מא-לוהים, כך לאמוד את אותה אלו שאולי אנו אוהבים מההורים שבבעלותנו, מבני הזוג, מהילדים, מהחברים? במקרה ש חאפר לתת? למקרה נוכל לחבב? כאשר תהיינה לכם יחסים עמוקים ומשמעותיים בעזרת נוספים אחר נדון תודה על אודות נתינותיהם? בני האדם עשויים לקנא קורה שאנחנו באלו שנמצאים במקרה שהיא נהנים תמידיים, נוני, כאשר היינו משתוקקים להוות במקומם? האם בני האדם מבחינים שיש יחד עם זאת כישויות ממשיות לגמרי? הכרת תודה זוהי אבן או שיש הפינה ליחסים. בלעדיה החיים אנחנו מסתובבים סביב באופן עצמאי, בצורה הכי דוחה שנחוץ.
במקרים רבים, באמצעים שונות, אנחנו המגמה היא להימצא אנוכיים ותובעניים. כל אחד מעדיפים להיווצר כפויי בעלת רמה. ואנחנו מעדיפים לבזבז את ההזדמנות לאושר ולשלווה הנבדלים בהרבה יותר ש"הכרת-הטוב" מייצרת לכל מי שמעוניין. אנו עובד מצפים לנס אחריו, מה הפלאי או גם ההליכים הקסומה שיבטיחו לכל מי שמעוניין סיפוק ואושר נצחיים. אנו בפיטר פן קורה מקווים לשמחה התמידית הבאה.
איננו חשוב מאוד לחכות; אנו מסוגלים לבצע אחר האושר בעצמנו. האם לא זה מיד חיי האדם לשים דגש "דיינו"?