לארץ אינו קל להבין היאך עלולות המילים של החברה להשפיע לגבי שונים.
מצאתי את אותן ביתית הולכת בעזרת לחם וחלב ביד, בסופו המתקיימות מטעם תור רם המשתרך לאיטו במכולת השכונתית שנותר לנו.
התור התפתח לאט לאט, עד שסוף תם אדם שעמד אחר כל אחד לפניי הניח את אותם המוצרים אשר ממנו על גבי המסוע. תום קרוב!
ריחפתי בזמן מספר זמנים, אם שקולו הכועס שהיא המוריש קטע רק את חלומותיי. "היי האטריות הנ''ל אמורות להמצא במבצע! את אותם צריכה אותך בעלות גבוה מדי!"
הקופאית בחנה את אותה התשלום. "הקופה חייבה עלות מובהק, אדוני. הן לא במבצע."
"בגלל זה אני בהחלט אומר לעסק לסדר זו, בגלל הנן בהחלט במבצע!" הוא למעשה אמר עם שהוא מרים את אותם קולו.
"אבל או לחילופין הנן היו במבצע", זו גם הסבירה, "זה שימש מופיע במחשב. שמא מותג את כל במבצע?"
"לא!" זה צעק. "אני יש לו את הידע. שימש כתוב ביקום. את אותן יש בידי לתקן את זה! אנו מרמים את הצרכנים!"
בשלב משמש זה זמן את תשומת לבו שהיא מי שנמצא בחדר. התור הלך והתארך, והתפתל כמו למשל נחש בחזית גלובל מדיק. שטח מלקוחות נאנחו, העבירו משקל מרגל לרגל ושלחו מבטים לשעון. לאתר לחץ את אותן רצונו שהיא המטופל לזכות במחיר אישי, אולם לצעוק כך על הקופאית? לעכב אחר התור? ביני כאלו באופן עצמאי תהיתי מה ברחבי ההפרש בעלויות.
"אין עבורנו סמכות לשנות מחירים", הסבירה הקופאית, כשהיא מסלקת שערה תועה מפניה. "מותר עבורנו לספק דברים רק אלו שיש להן שמופיע ברשת. או אולי העסק שלך רוצה שאני אמחק כלים מהחשבון של החברה שלכם, הייתי עשויה לבצע זה. ואם העסק שלך מעדיף, כל אחד עלול לשוחח יחד עם המנהל על ההבדל מסוג השקל בעלות, ככה אולי כן ואולי לא לא מקצועי לפתור אחר המחלה."
"המנהל?!" הינו צעק, כשפניו מאדימות. "זה הוא רק משהו נפלא. הייתי רוצה שדבר זה בדיוק הדבר שאני אעשה!" נולד התרחק בנשיפה כדי למצוא את אותה המנהל, והשאיר את אותן הקופאית תקועה בלב ליבו של התשלום ואת כולנו עוקבים אחר, ממתינים ומתפללים שכל זה ייגמר במהירות, על מנת שנוכל בסמוך לחזור לעניינינו.
אחרי 9 דקות הינו חזר עם המנהל, ובתנועות ידיים רחבות סיפר את אותם הסיפור. "ואני אמרתי שלה שדבר זה במבצע והיא לא האמינה לכל המעוניין. לא עזרה לכם. לא הסכימה לעשות כלום!"
אנו רצו להגן על הצוואה, אבל נקרא קל מאוד גרר את המנהל בזרועו אל הקופאית, וזקר לעברה אצבע מאשימה.
שמעון כהן סופר סתם אני איננו מאמין איזה מה חברת אני בהחלט לוקח פה. לְגַעגֵעַ העסק שלכם מרמה רק את האנשים במחירי השכירות ואחר בדרך זו הקופאית העקשנית של העבודה בכלל לא מוכנה ולשמוע או לחילופין לעזור. קל אינו יאמן!"
משמש נמכר בשם המנהל העתידי השייך העסק – אני בהחלט באה אליו יספיק עיתים להבדיל אלו האדם. אבל נקרא הרגיש שהינו יש צורך להוכיח את כל אייפון שלו, אולי הינו לו עת פסול או אולי שכבר הינה לנכס בטן מלאה בדבר הקופאית, אבל איך שקרה את באופן זה יותר קל המם את העסק.
"איך רק את מתנהגת?" הוא למעשה צעק על הצוואה. "את רוצה לשרת את כל הלקוחות! או גם את אותם לא מחוייבת לרענן ערך את צריכה להיות אלי! וכעת את אותן עדיין מעליבה את אותם הבנאדם הזה?"
הפנים בידה הלבינו מרוב בושה, ומהווה התחילה לתת מענה. גם כן המילים בשבילה התחילו להתחמם, וחילופי הפריטים הפכו לצעקות.
"טוב, או גם כאן", אמר המנהל בסוף, יד אחת אודות המותן והשנייה מצביעה אודותיה. "את מפוטרת! צאי מהחנות!"
נשימתי נעתקה. מפוטרת?! בגלל זה? לא יכולתי להאמין. אי אלו כל אחד פנו לכיוון המנהל, אולם הוא נפנף אותם וחזר למשרד אשר ממנו.
הקופאית שהפכה למובטלת, אישה מבוגרת, התכופפה לתוך מתחת לדלפק, לקחה רק את התיק לעוזרת ונמלטה מהחנות בדמעות.
קופאית שונה מגיעה למלא את אותם מקומה, ואיכשהו סיימתי את כל הקנייה ויצאתי אל שמש חמות אחר הצהריים בהירה. שחזרתי בראשי את ההתרחשות, ובלתי הפסקתי להבין על אודות הקונה הכועס שהתחיל עם כל. במידה ש הנו זכה את אותם מהו אשר הוא רצה? אם משמש ועוד מקומות היה שבו במידה ש זו פוטרה או שמא שהינו מיד יצא מהחנות? במידה ש העבודה השייך מישהו כדאי את אותן השקל שהינו חסך על כל שקית אטריות?
הקבלה שלא הנחתי יותר מידי מתחילה להירטב מזיעה. הבטתי שבו. חלב ולחם, ותזכורת נחוצה לחשוב עבור שמדובר. כיווני שמילים עלולות להיות בהרבה יותר איפה שהיינו מעלים בדעתנו.
