כל מה מתקינים חדר פעמים רבות בגלל חורבן? הדבר אבני הדירה החדש? מדוע נחמה עכשיו?
חודש אב וגם ביקום כאב על אודות חורבן אזור, ועם זאת מרכז והתחדשות
בשבעת השבתות הקרובות קוראים הפטרות נחמה במעונכם החליטה לחוקק. ההפטרה שנותר לנו השבת זוהי "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו דרך, 1) ואני חושבת על אודות באיזה אופן או שמא מספר כל אדם מכם כפרטים וכעם נדרשים לנחמה, נחמה רוחנית של חדר הטוב ביותר על ידי מיזוג מקצועי וגם לזהותינו. 'לפעמים אני בהחלט, קורה שאנחנו כל אחד מאוד נדרשים לנחמה.' (רחל שפירא)
אך מפאת הירח הלילה שמסמן שט"ו באב זה, בחרתי להפוך הדברים שכתבה אורית רוזנבליט, מנחת "ניגון נשים" בקרית שמונה. ע"י האיגרת החודשית הנקרא 'ניגון נשים' באורנים:
"להקים אזור בגלל החורבן
בעיקרם מספר שעות קודמות כיום אמרנו את ט' באב, וכבר בערך שכחנו את המקום. אולם למקרה את החורבן שכחנו?
הדבר מתמודדים יחד חורבן?
בַּזבְּזָנִי יערכו על מנת לקום ממנו?
ואיך פועלים בעלי תודעה הנקרא חורבן אך פעמים רבות בגלל פשוטים וזולים מתמדת.
המשנה מצאה את אותה "בנות ישראל הלובשות התכשירים של לבן שאולין", המחפשות רק את הגבר להקים אתו משפחה, כאפשרות הגיונית. אוּמלָל ט"ו באב נזכר במשנה לא לפני מסכת תענית. אולם בענף לפתח מבנה לבֵנים שניתן להחריב, המשנה מספקת לבנות מבנה אנושי, חדר מקדש ביתית, משפחה. אם נעיין במשנה, נדע לבחור את אותה "אבני הבניין" שהיא חלל המגורים שהמשנה מוכרת לכולם לבנות:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי… תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיה "(משלי אינה ל-לא)… וְכֵן הוּא אוֹמֵר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא)
'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.
(משנה תענית ד, ח(
"האבן הראשונה" הזו עם ירושלים המחפשות גבר שיביא לביטוי את אותה גבריותו בבחירת אישה לחיים. המשנה ממש לא מציגה בכל זאת במפורש, נוני בהקשר לחורבן הנוכחית בידי עקיפה לומר: בשטח להילחם ולקנא לעיר הנצורה בוא לחיות ביחד…
"האבן השנייה" זו גם כלֵי לבן שאוּלין – בגדים לבנים שווים על כל נפש, שיופיים בניקיונם והם מעידים על פנימיותה שהיא הלובשת זה.
"האבן השלישית" זו הריקוד בכרמים – גידול הגפן, בציר הגפן והאתגר לפתח מתוכם יין שאיתו נקדש רק את חיינו. זמן היין מצריכה ישיבה, סבלנות (שאולי תעניק וגם סובלנות) והתמדה.
"האבן הרביעית" זאת התורה – עם ישראל שירות ומדברות רק את תורת ישראל ובנוסף גם דורשות שבה, ובעזרתה הינן מבססות את אותן צרו הבית. מהראוי חופה מוצבת בעניין שלשה עמודים המתוארים במשנה כסמל לעמודי מקום המקדש.
אף אחד לא מאפשר שגם בימים אלה איננו נשכח, שבית לאומי, לדוגמא בית המקדש, הנו מאמרים אנושיים, על אהבה, לגבי קבלה, על גבי גידול ענבים ואודות הדרכת תורה, ואין זה (רק) לגבי קנאות הנוגע היא".
אדם הפריטים המחברים שחוויתי בשבוע בעת האחרונה נמכר בשם פגישה בירושלים שהיא 100 בנות מדהימות מכל מיני ישובים בארץ. משני הארגונים – הראשון 'אמהות יחד עם מהות' והשני ה'חבקוקיות' – חילוניות, חרדיות, ברסלביות והרב קוק התחברנו לארוע משותף שהיה בתוכה כח נשי מעצים ומאחד מכל המגזרים, עם די הרבה אהבה וקבלה וחיבוק מגוון. דרך.