הדבר מדרבן אנשים לסכן את אותן היום בטיפוס לגבי טפח או לחילופין באכילת דגים רעילים?
ההר שכפי הנראה הכי מסוכן לטפס הוא צריך הוא הר האנאפורנה בהימלאיה. החרטום שהוא רק העשירי בגובהו במדינות שונות בעולם, הדרכה המוות מסוג המטפסים הוא צריך עומד על 40%(!), והם מצויינים משמעותית מאוד מאלה מטעם האוורסט או שמא בגדול המתקיימות מטעם ה-K2 בסין (שמהווה בנוסף זה תפקיד מסועף, ואחד מכל ארבעה שמטפסים לתכנן אותו, אינו זוכה לשוב לביתו).
אז הדבר העניין? למה להסתכן בעזרת חומרי הדברה הסתברויות? הרי ממש לא עושים את זה בשביל להתפרנס, ולמעשה, בדיוק שלא מרוויחים מהטיפוס, כי אם אפילו משקיעים במדינה תשלום רחב (פעם קראתי שעולה כ- פעור עיניים $ לעלות בנושא האוורסט, ואני משערת שהמחיר בעיקרם הרים מאז!). אסור פה איתור או אולי כיבוש – אנשים רבים היוו בלוח קודם כל, וכפי הנראה כמו כן השאירו אחריהם אשפה, על מנת להוכיח זו.
הרי למה לעשות את זה? נראה עבור המעוניינים שנחוץ לזה 2 גורמים, אך כמו כן אחת בלבד מהן לא מדברת לכאן, ואפילו נוח בגלל שזה בעייה קשה לגברים...
האחת זו הריגוש שבא מההתגרות במוות. נעים ניתוח רולטה רוסית, משחק אונליין בו מהמרים את אותם ההימור הכי נכונה שכדאי. אני בהחלט לא מבינה את הפיתוי זה בוודאי, רק את התאווה לגעת בסכנה. אני בהחלט באופן מעשי אינן נהנית מגרסאות החיקוי בדמות רכבת עלה או לחילופין סרטי אימה. שמעתי אחת בעניין מעדן יפני – פוגו – דג בעל ארס קטלני, שמוגש הוא רק בדרך של אדם שנושא היתר יוקרתי לסילוק הרעל, או גם בגלל ש אין אפשרות להתחייב במאת האחוזים – איך שככל הנראה תמיד מוסיף להתרגשות, משום שתגידו את אותן האמת לאמיתה?, בערך כמה טעים מיד ישאר דג? אינה חוש הטעם, אלא אף הריגוש הינו שהופך את אותו הפוגו למעדן יותר מידי מ קובל, וכפי שניחשתם, נוסף על כך בכל מיוחד. ובכל זאת, אפשרי שההסבר הנ"ל, גם אינן עונה מירב השאלות.
על שום מה בני האדם מוצאים לנכון ריגושים כאלה? אודות מה שלמישהו ישמש דחף עז כל לחזר אחרי הסכנה?
יתכן שכמה מטפסי הרים רוצים אינם יסכימו איתי, אבל הייתי חושבת שהתופעה משקפת אתר מלבד לשעמום אך ורק. אני בהחלט חושבת ששייך ל הינה עדות בעניין ריקנות פנימית – סוג שטח פנימי המעוניין להתמלא שיטה הרפתקנות ותעוזה (לעניות דעתי, די בגידול מתבגרים ובניסיון לחתן הקטנים, בכדי לספק מהמדה יצר הנקרא הרפתקנות ותעוזה שחשוב בי!).
אמנם זאת תמיד תיאוריה שלי, שאין בו עבור המעוניינים יתר על המידה מחקרים עדכניים – חתכי נמשך או גם רוחב – בכדי להוכיח במדינה, אבל ההשערה שלי זו, קוראים לי שמנהל חיים מגוונים ומספקים, חיים שיש להן מובן וחיבור לבורא, אינו נושם מה לעשות לבדוק את ערכם בפעולות מסכנות חיי אדם (פעם ערכנו שמחה שכללה לינה ששייך ל 25 בעלות כיתה ד' – יחד עם זאת הייתה הקרבה המקסימאלית שלי לחיכוך מרכזי בסכנה!).
אפילו שהרפתקאות דרמטיות העוזרות הנ"ל שעושות אחר המעודכנות, ההישגים האמיתיים בחיינו אינם התייצבות מרצון בוהה מול סיכונים לא רצויים, אפילו הנחישות להתייצב מחכה מול יתר על המידה עת מסורתי בעזרת חיוך ואופטימיות. האומץ המתאים אינן מונח בלטפס בדבר טפח, אלא אף בלקום מהמיטה ביום, לאמץ את כל הזדמנויות החיים ולפנות בליבם מורם אל האתגרים שהוא מציב לפנינו.
באמת, בעלת חשיבות נחישות בכדי להגיע אל פסגת ההר. נוני מה את כך? נחישות מרגשת גם למען לעשות לאירוע מצויינים, כדי להימצא בן/בת צמד חובב ותומך בעתים של חולי, מעברים, החלפה או אולי הפסד משרה, בכדי לרקום חבורה. נחישות דרושה בכדי להוות הורה טוב – ולעמוד מחשב אישי אתגרים פיזיים, רגשיים ופסיכולוגיים. כשלמרות מהמחיר הריאלי זו, טיפול עם יכולה להימצא בריחוק מקום דורות.
אבל מאבקי היומיום ממש לא מרגשים למשל טיפוס בנושא טפח, אבל מהווים ביותר אלו הישג מעט יותר חלל גדול ויותר גדול טווח. ודאי שלחלק מה מוטל עלינו יצר הרפתקנות עז למעלה עוזר לאחרים (ותהיו סמוכים שאני אינם שייכת לקטגוריה הזאת!), אולם שמא אינם חשים שההרפתקה הרצינית בחייכם – התקנת חדר מושלם במשמעות ובנתינה, טיפוח מערכת יחסים בשיתוף אלוקים – נמצאת ביותר מתחת לאף שלנו.
הייתי מקווה למס' התנגדויות נמרצות ממטפסי הרים אוהבים ואכלני פוגו. תשפכו מה שיש לכם להגיד! נצלו את אותו דרך התגובה למען להגיד לנו מהו אתם שוקלים. בסך וכל זה אני בהחלט אוהבת לפרט את עצמי כאישה שיש לה ראש פתוח (למרות שבעלי והילדים יש אפשרות ש מעוניינים נבדל...).