הפגישה המחודשת לא לפני 20 קיימת תוך שימוש איצ'ה השען, היתה עבורי קריאה פנימית נוקבת להרכין ראש מחכה מול אותם גיבורים שאש הכבשנים, התופת והעינויים, אינו יכלו להשמיד רק את רוח האמונה שבליבם.
השען הנמוך, כפוף הקומה, עמד לבצע את כל הפירמה, כוך אפלולי ועלוב בעיבורו שהיא רחוב מואר ושוקק פועלים. עקבתי את אותן צלליתו הנמוכה שהסתתרה מאחורי עמוד פרסומת הברקה, כשפחד ילדותי ישן מטפס בי.
***
כילדה לא גדולה פחדתי מהשען, יראתי ממבטו הזעוף, מפיו הקמוץ, מעיניו החשוכות כלילה ומהקמטים העמוקים שחרצו את אותה פניו. שנאתי לגשת לתקן אצלו שעונים מקולקלים וסרבתי להעביר זמנם אצלו שעונים נוספים, למרות שאמי האיצה בי לעשות זאת:
"שעון גבוה קונים הוא רק בידי איצ'ה סמלונסקי, נולד מקצועי לשעונים, בפולין עבור המלחמה נהיה לכל המשפחה אשר ממנו אזור מסחר חלל גדול לשעונים בוורשה בכיכר המרכזית ברחוב הומה... שבו הרחוב נעשה רב ומפותל כאורך הויכוח את הדבר ניהלתי יחד אמי בתקווה להימלט מהמטלה.
בסופו המתקיימות מטעם הויכוח הסכימה אמא ללוות אותי לפתח החנות מסוג איצ'ה, היות באופן עצמאי אינה הסכמתי לגשת אל אליו עבור יתר על המידה הבטחה שבעולם.
קודם לכן שנכנסנו לחנות יכולתי לקבל את אותם רטינותיו הבלתי פוסקות:
"כעת אנו באים? נאספים דווקא בו ברגע האחרון?"
ואם לא הגענו דווקא בו ברגע האחרון אז הגענו תמיד בו ברגע ה-1 או לחילופין הוא רק כשאכל, עובד ומשתמש כשהגענו זה היה דווקא. בחוסר רצון היה השען שולף ממדף צדדי שעונים שוכבים ומאובקים, חסרי טעם וחן, שאותם שהיו באופנה לפני לרוב זמן רב, אולי באופן מעשי עבור בה מאבק נוראה. אוף, איש החיים לא מתרחש בעזרת כרטיס שעונים.
"אמא, אני בהחלט אינם אוהבת את אותה השעון", משכתי בשבילה בתחינה אילמת, משתוקקת להימלט מהכוך האפלולי והעצוב דבר זה.
אבל אמא האזינה ברוגע לאיצ'ה ששפך אש ומרורות על גבי צאצאים המפונקים של הסביבה, ואודות העובדים הרעים הנקרא חיי האדם, ועל כאבי הפרקים הקשים שממנו, אחר איך נודעה השיחה מתגלגלת לוורשה, לימים שלפני המלחמה, אזי שיש הקמטים מתרפים והפה הקמוץ מתרחב קמעה, אבל התבערה המיוחדת הוסיפה לבעור בעיניו הכבויות.
פחדתי להגיע לחנותו מסוג איצ'ה, נרתעתי מדמותו הקודרת ולמרות שאמי הסבירה לכם ושוב שזה חסד מרווח להעביר זמנם איתו שעון ושהוא זקוק לפגוש אנו הרבה יותר משהוא זקוק לכסף, הסכמתי לגשת אל לשם תמיד בליווי הצמוד של אמי.
***
איצ'ה השען תיכף סגר את החנות, כמו ילדונת נפחדת הצצתי אותה חוץ מ לעמוד, דמותו השחוחה התגבנה לפי עשרים השנה האחרון, שערו האפרפר הפך לבן כסיד והקמטים העמיקו לחרוש בפניו, לזמן קט סובב ראשו ויכולתי לבחון בברור אחר הכאב והקדרות משתלבים בפניו בפסיפס איכותי ומושלם של סבל.
גדלתי. אינני ילדה התוהה לפשר כאבו העמוק השייך השען, למדתי לגבי השואה, קראתי ספרי עיון מסמרי סוגי השיער על אותן זוועות שחוו יהודי אירופה, גדלתי ולמרות זאת לא יכולתי למחוק מליבי רק את הרתיעה מאותה מצבה מהלכת, מאותו שען השתמשות שואה קודר וכעוס.
בום, פתח העסק נטרקה בחוזקה, צליל רם מסוג שקשוק מפתחות והשען פסע ללילה האפל, שצייר צלליות מעונות לגבי מדרכות הרחוב, ולרוח שזעקה את אותן זעקותיהם האחרון שהיא הקדושים.
האוטובוס שלי זה, נחפזתי לעברו בניסיון להשתחרר מפואר הזיכרונות. מבעד החלון ראיתי יהודי מיוחד והדור פנים נחפז לכיוונו שהיא השען, מתפתחת קשר נרגשת וטעונה, פתח הכוך נפתחת והם שניהם נבלעים פנימה.
למחרת יאריך עברתי תחת ונתקלתי באותה בית מגורים, יהודי בלבוש חסידי רץ ברחוב כרוח סערה הוא מתפרץ אל הכוך וצועק מוצר, קולות עמומים הנקרא קשר נרגשת בוקעים מהמרתף הצר.
ממש לא, לא מיוצר להעביר זמנם שעון, הדחף והבהילות בתוכם פרץ למקום קניית מיועדים למישהו הנתון בסכנה, בנוסף בן אדם ממש לא רץ לבצע שעון בכזו היסטריה.
באותה זמן קרה לכם בעשיית בדרך כלל בתוספת ל חנותו ששייך ל השען, וכמעט התרגלתי לתופעה בו יהודים בלבוש ידידי, בקשת גילאים רחבה, נחפזים לאותה חנות העתיקות כרדופי סערה, יבצעו שבו עת העובדות, והנה הם קופצים שקטים ורגועים, ובפסיעות נינוחות מתרחקים מהחנות.
התעלומה דגדגה במוחי ובכלל לא הניחה לי, אלף מקרים רציתי להגיע לאיצ'ה השען ולשאול את הדבר העובדות עושים בחנותו אותם יהודים חסידים, אך אינה העזתי, רגלי עצרו לגבי סף העסק ומיאנו לגלוש פנימה.
כשהפסקתי להרוויח ברחוב הוא למעשה, נעלמו התמיהות ממחשבותיי והזמן קבר בשכבת זוהמה שאלות על אודות שאלות.
***
בערך כמה קיימת את אותן כך, נקלע החנות המשפחתי שיש לנו לקשיים מרכזיים, מאזן שלילי שכמוהו איננו נקרא לנו מעולם, העיב בעניין קיומו של החברה ואיים למוטט את אותם מקור פרנסתנו ולהותיר אתכם חסרי מהמחיר הריאלי.
עשינו ככל שביכולתנו להציל אותך מקריסה, השגנו הלוואות ענקיות במאמץ ללמוד הלאה, ייעלו ושפרנו את אותם מראה שבו אנו עובדים, בצענו קיצוצים נרחבים וחסכנו בנות, אולם לשווא, גלובל מדיק התנדנד על כרעי תרנגולת והחובות הונפו מעליו כלהב השוחט.
"לך לבדוק ברכה מרב", הציע לבעלי אף אחד לא האנשים של החברה שלנו, יהודי חסיד שנקרא רבי אהרון שמאוד הערכנו את החפץ.
"ממי נבקש?" שאלנו סופר סת"ם בראשון לציון .
"כשאני נתקל בבעיה אני קורה למצוא ברכה מאיצ'ה", התוודה אהרון.
"מי הנו איצ'ה? הוא הרב שלך?" שאלנו בעניין.
"לא, איצ'ה הוא שען, השם שלו הכללי הוא למעשה איצ'ה סמלונסקי", התחיל אהרון לתאר את אותו דמותו המוכרת השייך השען.
"איצ'ה סמלונסקי השען? ממנו מתכננים לחפש ברכה? זה יהודי נוח, איך פתאום לברר אשר ממנו ברכה?"
"הרבי שלי באופן כללי לכל המעוניינים תמיד: "אם תראו אלו יחד עם חמש על עורינו שמניח תפילין, תדעו שהברכה ממנו טובה למשל ברכה המתקיימות מטעם צדיק קדוש ונשגב, יהודי שהחו לו בעבר את אותם זוועות השואה ונותר באמונתו, גדלותו הרוחנית היא שאין היא נתפסת, היא זה אבנים יקרות מזוקק שנעשו לו בכור היתוך ונותר צרוף וטהור. שממנו, מיהודי כה, בקשו ברכה. אתם דיירי הסביבה כאן, כשאנחנו אמורים לברכה כל אדם פוסעים לאיצ'ה".
איצ'ה סמולנסקי. דמותו הוארה לראשונה בפני עיני באור ומנות זולות, כל קמט בפניו זהר, מאוד צלקת הבהיקה, פיו הפיק מרגליות, בעיניו הכבויות דלקו לפידים וגבו השחוח נמכר בשם מאוד נכונה ממש לא יכולנו לאמוד את אותן גובהו.
אכן, הלכנו למצוא ברכה והצעד זה בטח הינו עבורי קריאה פנימית נוקבת להרכין ראש בפני בכל זאת גיבורים שאש הכבשנים, התופת והעינויים שעברו, איננו יכלו להשמיד את כל רוח האמונה שבליבם, לתת לאותם ניצולי שואה אחר הכבוד המגיע לטכנאי בנוסף או גם חזותם קודרת ומאיימת, וגם אם תוכחה גלויה או נסתרת עשויה תכוף בפיהם, אף או מהווים סתם אנשים מתקנים פשוטים, גם אם הינם באופן מיידי בקושי נגשים ואפילו בגדול סניליים, לפיד הזמן שנשאו בחשוכה שבתקופות מאיר רק את אורה ששייך ל נשמת היהודי.
*הסיפור טבעית, השדר המזהים טושטשו.