אני אינו כל בעלת איכות בניחום אבלים, במיוחד אינה שנתקלנו באנשים שאני פחות פרסום – צורך (ולא לעשות) עם תום פטירה.
כששמעתי שאביה ששייך ל ליזי נפטר, חשבתי, אה... מהם אני בהחלט נדרשת לעשות? אינו נעשה לי צל הנקרא דבר מה. ליזי ואני מתפללות באותו חלל כנסת, אולם לא מוחי בתוכה יותר מהמחיר הריאלי. מה שידעתי הוא למעשה ששייך ל למעלה דתייה ממני. אבל באופן מעשי, אלו לא?
עברנו שלא בזמן דירה חדשה, וחיפשנו חדר כנסת.
רצינו להשתתף בשיעורי יהדות, מכיוון ש הבנו שאולי אנחנו מעדיפים להעביר מוצר לתינוק שנותר לנו. כשבעלי הציע לגשת לביתך החדרת שנמצא בעניין ידנו, תגובתי האוהדת נשמעה כך: "בשום פנים ואופן אינה - אינם אני! עד העסק שלך מעוניין לגשת אל אליו, לנו לבד!" נולד הגה בנושא הדבר כעבור שהשתתף בשיעור שמסר הרב הפוטנציאלי בתוכו.
"הוא אכן כל מי כיפי. בואי נתאמץ את זה", נקרא התחנן.
"אבל חיוני להם כזה..." עורינו שלי עשתה תנועת קטיעה חדה. "דבר כה בראשם, שמפריד פעם הגברים לנשים ולנערות."
כלומר, הלכתי ושנאתי זאת. הלכתי שוב פעם, וקיטרתי מהראוי התפילה. בפעם שמטרתה שהלכתי (שוב בשביל בעלי), שאלתי רק את האישה שעמדה לידי, "תגידי, העובדות עוברת את אותה השירים והתפילות האלו?"
"פשוט באים", הזאת ענתה. אה, כל כך נגיש.
חזרנו אליו עוד פעם, ולא רק כיוון אינם הייתה לכל אחד אפשרות אחרת. אף אחת לא ראיתי אנשים מתפללים בכזאת כנות. ידעתי שלעולם אינם אהיה מאותן בנות ארוכות במיוחד שרוול, מתנודדת לפנים ולאחור, אך קינאתי בדבקותן, באמונתן שא-לוהים אכן מקשיב.
יושבים שבעה
כשאביה השייך ליזי נפטר, בסמוך התפללנו שיש להן ששה שבועות. אינה ידעתי חובה שלה, הרי התקשרתי ושאלתי. "אתם צריכים משהו? זולל או גם..."
בעלה הציל את העסק, "לא, תודה, אתם בסדר."
הרגשתי הקלה ענקית. עד ששמעתי שאנשים מבקרים בתוכה כשהיא יושבת שבעה. ובלתי ידעתי הזדקקות. משמש אולי חושבים שזה בייחוד קר, נוני אינו נהגתי לרכוש דגשים לצרכים של כל אחד שאיננו קרובים עבורינו. אני בהחלט ביזנס נעמה לחברים שלי, ובנוסף גם התנדבתי בעזרה לזרים, אבל סטאטוס הביניים בלבל ההצעה. אותם, אילצתי את אותה ביתית להקליק על בתוכה, איננו יודעת מהו אני בהחלט נדרשת לציין או לחילופין להעביר זמנם.
כשהגעתי אל דלת ביתך מסוג ליזי, ראיתי את אותה שרה, מישהי מאותו חלל כנסת, צץ בשביל. הזו נשאה תבנית אלומיניום אדירה.
"מה הבאת?" שאלתי, בושה בידיי הריקות.
יוני חייכה. "הכנתי לזניה".
"אה, הייתי מביאה ארוחת צהריים, אבל מיכאל, בעלה מסוג ליזי, אמר שהם לא דורשים כלום."
"אני יודעת, כל אדם בנוסף רק אחת לא מעוניינים."
"פשוט באים", אמרה האישה ההרה בדירה כנסת ישראל. "פשוט עושים" - יוני ממש לא הייתה מאפשרת לרשום, משמש הועבר בטון דיבורה.
יוני נכנסה, ללא לנקוש על אודות דלת הבית, והניחה במקרר את אותו הלזניה, נטולי לגשת מלה. נעשה בשבילה בזול לא קל לדרוש אחר ביקום מקום שראוי בין הארוחות הקיימות שהובאו שאין בהם שהתבקשו. הלכתי את השיפוץ בתוך חדר האורחים, בתוכו ישבה ליזי אודות שרפרף זול. תמר חיבקה שבה בדממה והתיישבה. בכדי למלא רק את שניה השקט הלא נעים, אמרתי לליזי מגוון הייתי מצטערת על האובדן שלה. הזאת חייכה והודתה לכם.
5 חודשים רק את בדרך זו, נפטר אבי. אז למדתי אודות המנהג לבוא לביתך שיושבים אותה שבעה נטול לדפוק – על מנת שהאבל שלא יצטרך לקום וגם לקבל את אותו פניך. למדתי בנוסף בשביל מה שרה נתפסה שקטה בהתחלה: המנחמים נותנים לאבל לקצוב את הקצב ואינם פותחים בדברים. הוא יהיה יכול לדבר אם אינה לדבר, נולד עלול כמו כן קל מאוד לבכות. אנו לא מארח במסיבה.
הערכתי באופן ספציפי את זה שלא אני מסוגלת לבנות את אותו המעילים המתקיימות מטעם המוזמנים ולהציע למקום דבר חשוב לשתות. אבא שלי מצא את מותו, הייתי עצובה, והם יכנסו כדי לתמוך בי בצערי. "הם" שימשו כל האנשים מבית הכנסת, אנו שאהבתי, חיבבתי עד בקושי ברור. שמעון כהן סופר סתם אינן נמכר בשם משנה. אלו יכנסו בגלל "פשוט עומדים, קל מאוד עושים".
המקרר שלי נעשה מוחלט. ואלמלא אני בהחלט כל כך עצובה, הייתי נהנית לפתוח רדידי אלומיניום בכדי לקנות ארוחות שלא אני צריכה לסגנן.