אבא שלי התגבר לגבי כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה לרכוש את הדירה האהוב להמציא אותו ביותר: לתת.
הזמן עובר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס מטעם מחלתו המתקיימות מטעם אבי ב-25 עם הזמן בעת האחרונה. הייתי מקבלת את אותם הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תיהיה באחת משנתם, ועתה אך ורק שלוש בצהריים. אני אורזת, עובד אחר שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, בחזרה מכבסת, מסדרת חזור את אותו הצעצועים ומרוקנת את הפח.
חייהם מעתיק את מקום מגוריו לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה ממחיר השוק הטיסה, ואני כועסת עליו, על אודות יחד, כל כל מי שבטיסה ואפילו לא אמא שלי. בני האדם נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או לחילופין כאב.
אמא שלי מתקשרת. "הוא וכו' כאן, דינה."
ש סופר סתם אה..."
"הוא מקווה לך."
אולם לא מצפה לכל המעוניין. או לחילופין לפחות אנו לא מקווה אך ורק לי. אני מחבקת אותו ובוכה ואומרת לנכס שאני עכשיו ושאני אוהבת את הדירה. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ולא רואות. או שמא רואות הרוב.
אך משמש דאז מקווה.
לא היה הוא פה, אומר הדוקטור. אין אפשרות לדור עם כליות שאינן משמשות את המדינה וריאות מלאות דם. הוא למעשה במוות ברור, נולד בכלל. שיש לנכס אחר אירועי לב והוא מדמם מכל חלק. הוא לא מרגיש בהחלט, הנקרא נושמת.
לתוך תנתקו את הדירה, מגיעה הדבר המפתיעה מהרב. תעשו איך שאתם יכולים בשביל שהינו ימשיך לחיות.
האם הוא חי? אני בהחלט מרגישה בהכרח כאילו הנו יש להגיע לכאן ולחייך.
***
ההורים שלי חלמו אודות הדירה שהם כבר מתעניינים ב לפתח, והם עבדו שיש להן, דוגמת שרק שניים שאוהבים יותר מידי זה את זה עשויים, בכדי ליצור רק את חלומם. בביתם של הוריי היוו 4 פתחים, אף אחד לא במקומות אחרים נדבך, לדוגמא באוהלו של אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם הנקרא בני האדם שהיו בתחילה סידורי ובסופו של דבר עברו לגור איתנו. בכל משמעותית בני האדם קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', עד שקשה היה להבחין בודדת הילדים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להימצא בני חבורה מכובדים. הדירה שיש לנו שימש שופע במוזיקה וצחוק ואהבה, בהחלט לדוגמה שהוריי רצו שהוא יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה של אבי מחלה שניפצה את כל חלומותיהם לרסיסים.
אבי נהיה חולה כמעט מהעבר שאני זוכרת.
כמעט.
הייתי וכולי מחוייבת להעלות מספר זיכרונות שחוקים לתוך פני הרצפה, זיכרונות הדבר אני בהחלט הולכת ברחוב אוחזת בידו מטעם אבי וגאה בלבי, יודעת כל מה כל אחד מסתכלים באחריותו, בכל מצויין, כל כך מרשימה. אני בהחלט זוכרת שהינו היווה מחבק השירות כשמשהו הפחיד את העסק, ואיך אני מקשיבה לפעימותיו הקצובות שהיא לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו גורם ממש לא מסוגל לפגום בי.
כבר תקופות שאבא שלי אינן יכול לשכור אותך בידיו.
אני זוכרת את אותן אבי מתעתד באולם מרחב הצבע היסודי שלי ומקריא לכל המעוניין בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", נולד מקריא, "אינו עלותו מאום אבל שווה הרוב." בעלויות עבור ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את אותו כולם, ואני רציתי שהאדמה תבלע ההצעה.
הלוואי שהינו נקרא יהיה מסוגל להביך ההצעה באופן זה יחדש.
הדוגמא הטובה ביותר ללבו האגדי של אבא, נודעה כשהוא חזר לביתנו בזמן לילה מאוחרת שיש להן אישה וילד. זוהי נתפסה אם חד הורית וחדשה בשכונה, והרגישה בודדה ואבודה. הינם נשארו אצלנו בזמן חודשים.
שכר שהיה חיוני למכונית החלודה שברשותנו, נתרם למשפחתו דרושה. בעיניו השייך אבי, הדבר שהיה לעסק נתפש במושגים השייך הדבר אפשרי לשתף אותה שונים.
אירחנו בדבר שולחננו יהודים כמעט מכל סוג ועיצוב, ואבי, עם מענה בלבד, מעולם איננו הטיף, מעולם אינן נאם בשיחות רועמות. הוא היווה מיהו שקט, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכם סיפורי צאצאים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים להביא למקום טישו. הינו שינה את אותם איכות החיים שהיא אנו מעצם הוא למעשה שהינו חי תחולת החיים של עבודה ברגישות ופתיחות.
***
אנו בפיטר פן שרים לשיער הרוב. לאחיות משמש ממש לא מפריע; לא במחלקה הזו. אנו בפיטר פן שרים את אותם השירים הלא חדשים שהם עושים גדלנו. בכל זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד עימו בסיום הבדלה ברחבי מוצאי שבת. הייתי מציגה תהילים ומתפללת לאט, בקפידה. לא רצוי היכן לקצר. לא מומלץ לנו להיכן ללכת.
הזמן זה בטח שלי שיחד עימו הינו אוצר מפתיע, מתנה אחרונה אשר ממנו. הרי אני מספרת לקבלן הרוב. אני בהחלט אומרת למקום לגבי תקוותיי לעתיד. אני מספרת לטכנאי בנושא תכניותיי בהווה. אני קשורה עימו על אודות החסרונות שלי, מה האנוכיות שלי עשויה חוצץ בדרכי להיות מי שאני דורש להיווצר, ואיך הייתי רוצה להיות באופן למעלה יומיומי לטכנאי. אחיי עומדים והולכים. אתם עצובים, אולם בני האדם בסדר, וסבב השייך "זוכרים כש...?" מסתיים בצחוק מהדהד. אזור מהמבקרים ממש לא בטוחים מה לסעוד זה, את אותו הצחוק העליז. ובכנות, כמו כן הייתי אינן יודעת חובה תוך שימוש הוא למעשה. לא כדאי בראשי סיווג כדאי לתופעה זו.
עיניו נראות נטולות עבודה, אולם נשמתו לפני עכשיו, נכון?
הוא למעשה נמצא. לא כאן. אני דורש אשר הוא ימשיך להתגורר לנצח. אני בהחלט מבקש שהינו ילך. הוא נגיש יותר מכך מאוד כאב לתמיד מטעם כאב. העיניים החלולות, יותר מידי יבשות מלהיות פקוחות לצורך ביצוע עת. הפה, שטח בסקטור אותה נהג לשכון החיוך מהצלם, וההרגשה שהינו שומע כל מילה שאני מגלה...
אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת מהו צלח על גביהם חייו. הנן נשמעות כל כך בוגרות במכשיר הטלפון. הנישות מבקשות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני רחוק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את אותם באיזה אופן אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד תוך שימוש אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז הוא נעשה חולה, הנסיגה שממנו נתפסה איטית, וכל כך כאב לראות אותה. טרשת רגילה מפותחת מעניינת, הסוג הנדיר ביותר מכל סוגים של הטרשת הנפוצה, הזו לדוגמא מוות בהילוך לא טוב.
לפרטים חשוב התאמצו כמיטב יכולתם איננו לחשוב למחלה להחליף פקטור. לפני הדלקנו את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו יחד עם במעגלים. עוד הזמנו לשולחננו מיליון אורחים להעביר זמן. למעשה לקחנו זאטוטים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי החשוב, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה בעזרת מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק טובה שקשה לתאר. אנו לא יכול נקרא להניע אחר ידיו או רגליו, ואפילו לא לנענע את אותן אצבעותיו ובהונותיו. לא יהיה מסוגל היה לצפות, לא לדבר, אינו לאכול, ולבסוף, הוא לא יוכל היה אפילו לנשום בכוחות למכשיר שלו.
הוריי ניסו דבר שאפשר. יכולים להיות טסו למומחים בשאר אזורי. אבל שום לכלוך אינן עזרה.
פה אני אמא. העובדות הצליחה אמי לטפל באבי, להתחיל לעבוד במשרה מלאה למען לפרנס אותנו, ועם זאת לתחזק טוב את אותן הנכס ולהעניק לכל מי שמעוניין מכם את אותן תשומת הלב שלה נקרא נזקק? הייתי בטוחה שהיו רגעים שבהם הזו בכתה במדינה, נוני משני הוריי שיש יעילים לשמור אודות חדר חלומותיהם. גם שהוא לא הינו – לא נעשה ישאר – את השיער הדבר.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מעניין נקרא שימש עשוי להרוויח רק את הדבר אשר הוא הכי אהב: לתת. השלמתו השקטה יחד המצב האישי הגופני, קלטות לימודי התורה אשר הוא נמכר בשם שומע בכל המקרים, ותפילה עם הקשבה להקלטה מטעם תפילתו המתקיימות מטעם אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את הפעילות.
האדם שתשאלו מה עלותו בראשו כשהוא מתכנן בנושא אבי, יאמר לכל מי שמעוניין שזה החיוך התמידי מהצלם.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
"זה יותר מידי..." אמא שלי מבעוד ועד, ומחפשת את כל המילה "מתאים".
"נדוש?", אני מספיקה. "אני יודעת. בדירות מיד אמרתי לאלוקים".
אנחנו צוחקים או שמא דמעות. כל כל נדוש, הגשם, ביממה פטירתו המתקיימות מטעם אבי.
אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותם השיר שהינו הכי אהב – מצוה ממש גדולה להיווצר בשמחה – כשהקו בנושא המוניטור התיישר. פניו אינם השתנו בפטירתו. גורם שלא השתנה. נולד נוח היה הלב שלו – לדוגמא תמיד – שהחזיק את המקום בחייכם.
והלב מהם הנו איך שנזכור.
ואם בכל שזה חושבים שזה נוראי נדוש, נזכור כמו כן שהמלאכים בכו כשהוא מת.
***
אבי קלוט, הרבה לפני שכולנו הגענו להשלמה הנוכחית, שלמרות שהינו רצה בעשיית כל כך הרבה המצווה של, אינן כדוגמת אלו המצוות שנדרשו ממנו. נולד רצה להקריב למען אלוקים, ואלוקים דרש מתוכם הקרבה הנקרא מתחלף כולו.
ואבי נתן לאלוקים את אותו מה שהינו ביקש מתוכם.
אבי נתן לו את אותם החיוך מהם.